השפעות המלחמה על רמת החרדה של ילדים בצפון 

השפעות המלחמה על רמת החרדה של ילדים בצפון


סיכום והתרשמות מסדנאות שנערכו בצפון בעקבות מלחמת לבנון השנייה

מאת ד"ר שלמה הרבט

מנהל מכון מעברים נתניה




המלחמה בצפון החלה כשהילדים אך יצאו לחופשת הקיץ והחלו את הקייטנות ושאר עיסוקי הקיץ.
מכיוון שלא היה ברור אם מדובר על מבצע או על יציאה לקראת מלחמה ארוכה יותר,
נוצרו דילמות קשות:מה כדאי לעשות עם הילדים? האם להישאר איתם במושב או להתפנות?
וכשיש הורים בעלי תפקידים באזור האם לשלוח את הילדים למרכז הארץ לבד או עם הורה אחד?
לעיתים המציאות הכתיבה את ההחלטה. כשההורים הם בעלי תפקידים באזור, או כשלא היה לאן להתפנות או כאשר הילדים נכנסו להתקף חרדה קשה והשהיה נעשתה בלתי אפשרית.
האם יש לנו אפשרות לאמוד מה עדיף?
למה תהיה השפעה רגשית חיובית או שלילית יותר בטווח הארוך?

מספר סדנאות שעשיתי בשיתוף עם מנהל השירות הפסיכולוגי של המועצה האזורית מרום הגליל - ד"ר אהוד גרשוני, מיד בתום המלחמה, נועדו לחפש תשובה לגבי השאלות הנ"ל ולגבי ההשפעה הרגשית האפשרית שהייתה למלחמה על הילדים מעבר כמובן למטרה הראשונית של הגשת עזרה נפשית דרך הסדנאות.
המועצה האזורית מרום הגליל מתפרסת מהישוב דובב ואביבים בגבול הצפון שמתוכן ממש נערכו קרבות,ועד מושב טפחות בגבול הדרומי של המועצה.
פגשנו את הילדים מיד בתום המלחמה. המפגשים נערכו במקלטים בהם שהו בתקופת המלחמה.
הפגישות נערכו בשלושה מושבים: בצפון , מרכז ודרום תחום השיפוט של המועצה.
בכול הסדנאות השתתפו ילדים וגם אמהות שהתלוו לילדים,מטרת הסדנה הייתה לאפשר למשתתפים לעשות וונטילציה (שחרור) של הרגשות שהצטברו במהלך המלחמה ותוך כדי לראות האם יש משקעים רגשיים, ואיזה מדרכי ההתמודדות שננקטו הייתה טובה ויעילה יותר עבורם?.
הסדנאות התקיימו במקלטים בהם שהו במהלך המלחמה,כאשר טווח הגילאים של הילדים נע בין חמש לשבע עשרה.
הסדנה הראשונה התקיימה בישוב הדרומי ביותר של המועצה, מאחר והישוב היה מרוחק מהחזית, רוב התושבים לא התפנו. כך שהילדים חוו הרבה ימי שהיה במקלטים. במפגש היו שני ילדים שאף היו אחרי ובהתקף חרדה.האחד בן עשר שהיה צמוד לאימו ולא הסכים שתתרחק למרות שהיה עם חברים ועוד מבוגרים נוספים במקלט,ונערה בת שש עשרה אשר ישבה בצד ולא הייתה מסוגלת להשתתף בסדנה ודווח כי הייתה בהתקף פאניקה הבא לידי ביטוי בסימפטומים של רעידות זיעה קרה ולחץ בחזה וגם בזמן הסדנה ניכר היה שהיא בלחץ. למעט השניים הללו כל יתר הנוכחים, גם במקומות הנוספים בהם נערכה הסדנה, שיתפו פעולה באופן מלא ולא היו סימפטומים גלויים של חרדה .
מהלך הסדנה:
לאחר סבב היכרות קצר ותרגילי חימום שנועדו לחבר את המשתתפים לרגשות,נערכה עבודה דרך דרמה. הם נתבקשו להתחלק לקבוצות על פי המשפחה או חברים ולהכין ולהציג סצנה מה קורה אצלם כשיש אזעקה ויורדים למקלט .סצנות אלה הוצגו במליאה ואפשרו לכל אחד מן המשתתפים להתחבר לטווח רחב של תחושות ותמונות הקשורות לחויות המלחמה.
לאחר מכן המשתתפים עברו תהליך מסוים של הרפיה ובהמשכו דמיון מודרך :"לחזור בזמן לתחילת החופש הגדול והתוכניות שהיו להם, ואחר כך המלחמה פורצת, האזעקות, הבומים ,הקטיושות...". ומיד בהמשך התבקשו המשתתפים
לצייר את החוויה החזקה שהייתה להם בחודש האחרון ( מהלך המלחמה).
הילדים היותר מבוגרים התבקשו בנוסף לכתוב מכתב לילדים בתל-אביב ולספר להם איך היה החודש האחרון עבורם.
לאחר מכן היה שלב של שיתוף בו כל אחד סיפר מה הוא צייר ומשם הרחיב "למה הרגיש במהלך המלחמה, והאם הוא חש שחל בו שינוי כלשהו בגלל המלחמה .
בסיום היה טקס של פיצוץ בלונים שנתן אפקט של שחרור והקלה.

הציורים של הילדים היו משופעים בצבע שחור, מאוד קונקרטיים עם וריאציות שונות של התקפות טילים על המושב ועל הבתים שלהם כשהטילים פוגעים בהם.
ראוי לציין שבמושב הזה לא נפלו קטיושות אלא בסביבתו ובמושב אחר בסמוך לו היו נפגעים.
אם אפשר להעריך על פי הציורים ועל פי השיחה שהתנהלה בעקבותיהם הרי שככל שהילדים שהו יותר זמן במקלטים , רמת החרדה עלתה.
ילדים שהתפנו מוקדם יותר היו פחות חרדתיים מאלו שנשארו במושב ושהו במקלטים, אף כי במושב הזה לא היו כמעט התקפות של קטיושות.
התופעה חוזרת על עצמה גם במקומות האחרים שבהם נערכו הסדנאות.
המושב השני שבו נערכה סדנא היה מושב שנמצא דרומית לצפת. בתוך המושב לא נפלו קטיושות אלא רק בסביבתו. גם כאן ילדים שהיו רחוקים עם ההורים חזרו יותר שלווים, לעומת ילדים שנשארו יותר זמן במושב וספגו את המלחמה.
המושב השלישי היה מושב שנמצא צפונית יותר וקרוב יותר לגבול וכן נמצא בקו אווירי וצפונית לצפת ,במושב זה, למרות שלא נפלו קטיושות כמעט, שהתה במהלך המלחמה יחידה צבאית גדולה בתוך המושב והחיילים העבירו עם הילדים חלק מהזמן במקלט, הדבר הוסיף מחד גיסא לתחושת הביטחון של הילדים ומאידך גיסא כאשר בהמשך התברר שחייל אחד מאילו ששהו איתם במקלט נהרג, וחייל אחר ששכח גיטרה במקלט נפצע קשה ונקטעו רגליו, התחברו הילדים לכאב ולפחד. המפגש הזה עם החיילים הגביר אצל חלק מהילדים את המודעות למשמעות המלחמה אך לא בהכרח את רמת החרדה.
דווקא אצל הילדים ששהו במושב הזה הנמצא באופן יחסי יותר צפונית וקרוב יותר לגבול ,הופיעו פחות סממני חרדה, וזאת ככל הנראה בשל הנוכחות של החיילים שנתנה תחושת בטחון מסוימת ( למרות שהחיילים לא הגנו ממש מפני הקטיושות).
באופן ספציפי ילדים שהתפנו לבד וההורים או הורה אחד שנשאר נשאר מאחור, נותרו עם רמת חרדה גבוהה לעומת ילדים שנסעו עם שני ההורים ביחד.
תופעה נוספת,שהתגלתה היא שבאיזשהו שלב נמאס לתושבים לרדת למקלטים ואז זה יצר אלמנט של לחץ אצל הילדים שהם המשיכו לשהות במקלט בעוד ההורה/ הורים שהו בחוץ.
כאשר התושבים חזרו למושבים לפני סוף המלחמה או לאחריה היו לילדים תופעות פוסט טראומטיות של הצמדות ורצון שההורים יהיו איתם ולא ילכו שישנו אצלם במיטה וכדומה.
לדוגמא:ילדה בת 9 חזרה עם משפחתה לביתם בצפת, הבת סירבה ללכת לישון.
הם גרים בבית משותף בקומה השמינית ובכוון צפון משם הגיעו הקטיושות.
הבת נצמדת להורים ,לא רוצה ללכת לישון.ההדרכה להורים הייתה לאפשר לה להישאר ערה עד ש"תיפול" לשינה ,או לתת לה לישון עם ההורים עד שתרגיש בטוחה יותר.העיקרון החשוב הינו לאפשר רגרסיה זמנית עד שהילדה תתחזק ותהיה מוכנה לחזור לשגרה.
כשיש קבלה של המצב ולא " תהיה אמיץ והכול בסדר" ואפשרו לילדים את הרגרסיות הקטנות או הגדולות שלהם, ברוב המקרים נעלמו התסמינים.
ילדים אחדים פיתחו תופעות פוסט טראומטיות רחבות יותר והם הופנו לטיפול פסיכולוגי.
התופעות הללו עלולות לצוף גם במועד מאוחר יותר: שבועות או חודשים אחרי המלחמה ויש להתייחס אליהן ברכות ובהבנה וכך תינתן לילד אפשרות טובה יותר להירפא ולא להיקבע בפוסט טראומה ארוכה יותר. חשוב להבין ולדעת שזה "עובר" לרוב ללא התערבות טיפולית, בעזרת הבנה וקבלה של ההורה את צרכיו הרגרסיבים של הילד.חשוב להביע תמיכה ולא להעביר לילד תחושה של ייאוש וחוסר לגיטימציה למה שהילד מרגיש.
ברצוני לציין שהייתה תוכנית לעשות את הסדנאות הנ"ל ביותר ישובים אולם, התושבים היו אחרי תקופת המלחמה, ורצו כבר לשוב לשגרת חייהם בהקדם האפשרי.
לסיכום:
איננו יודעים אם ומתי תהיה המלחמה הבאה, אך רצוי להיערך לאפשרות של פינוי משפחות שלמות, ורצוי שאם הורה נשאר, אזי שיהיה בקשר רצוף עם יתר בני המשפחה אם המשפחה נשארת, שתהיה ביחד כמה שיותר בכדי להסביר ולהרגיע את הילדים במידת האפשר ולהימנע מיצירת מצב בו הילדים ישהו במקלטים ללא ההורים
והכי חשוב, כמה שנאהב ונטפח את הילדים בשגרה, יהיו להם יותר תעצומות נפש וכוחות להתמודד עם מצבים לא ברורים קשים ומאיימים כל כך כדוגמת המלחמה.